בלוג העורך / צה״ל מתכנן רכישת 100,000 רחפני תקיפה בשנה – ללא אסטרטגיה

• בדיווח עיתונאי נמסר שצה״ל מתכנן רכישת 100,000 רחפני תקיפה בשנה.
• אולם רכישה כזו מחייבת דיונים והחלטות מהותיות על מטרות אסטרטגיות, בניית כוח.
• חיישנים, בניגוד לטנקים, מאינם ניתנים לאחסון לטווח ארוך.

אוטוניוז, יעקב צלאל 26.08.2026 – בשבוע שעבר דיווח עמוס הראל ב״הארץ״ כי פיקוד זרוע היבשה של צה״ל גיבש תוכנית לייצור של כ-100,000 רחפני תקיפה בשנה.

רחפנים כבר שינו את פני המלחמה באוקראינה, בעוד שאיראן הוכיחה כיצד מערכות בלתי מאוישות וזולות יחסית יכולות להעניק למדינה יכולת לתקוף מעבר לגבולותיה – אפילו בזמן שהיא נתונה להפצצות מתמשכות מצד שניים מחילות האוויר החזקים בעולם, כאשר חיל האוויר שלה עצמה נוטרל במידה רבה. אבל קיימת שאלה חשובה הרבה יותר שראויה לדיון ציבורי: מהי התפיסה האסטרטגית העומדת מאחורי הרכש הזה?

רכישה או ייצור של 100,000 רחפני FPV בשנה אינם, כשלעצמם, אסטרטגיה. ישראל זקוקה למענה משולב שיכלול את מבנה הכוח, תורת הלחימה, אופן הפריסה, הלוגיסטיקה, יכולת הייצור התעשייתית וכוח האדם.

אי-אפשר לקבל החלטות אלה במנותק. הן חייבות לנבוע מבחירות רחבות יותר בתחום מדיניות הביטחון, אשר יעצבו את מבנהו של הצבא כולו. עליהן להביא בחשבון גם את המגבלות הכלכליות של ישראל, שצפויות להחמיר בשנים הקרובות ככל שהמדינה תישא בעלויות ובהשלכות של המלחמה האחרונה.

ויש להביא בחשבון את ההתפתחות המהירה של טכנולוגיות בינה מלאכותית, שיהפכו יותר ויותר לבסיסן של פלטפורמות צבאיות אוטונומיות וחצי-אוטונומיות – באוויר, ביבשה ובים. טכנולוגיות אלה עשויות לשנות באופן מהותי את האיזון בין כוח אדם, עוצמת אש ומסה, ובכך להפוך את ההחלטות הנוגעות למבנה הכוח כיום למשמעותיות הרבה יותר מכפי שנדמה.

FPV

בהתמודדות עם רחפני FPV קיימת גם בעיה לוגיסטית בסיסית: רחפנים אינם טנקים.

אם ישראל נערכת למלחמה קבועה ובעצימות גבוהה, יכולת ייצור שנתית גדולה עשויה להיות הגיונית: הרחפנים יכולים לעבור כמעט ישירות מפס הייצור לשדה הקרב.

אבל אם המטרה היא לבנות מלאי לקראת עימות עתידי שאינו וודאי, אגירה של 100,000 רחפנים בשנה יוצרת בעיה שונה לחלוטין. בקנה מידה כזה, האתגר כבר אינו רק הייצור. מדובר באחסון, תחזוקה, רוטציה, החלפה והבטחה שהמערכות יישארו מבצעיות כאשר יהיה בהן צורך בפועל.

בניגוד לטנקים, רחפני FPV תלויים במידה רבה ברכיבים שמתכלים במהלך האחסון. סוללות LiPo, למשל, מאבדות קיבולת עם הזמן גם כאשר אינן בשימוש, ולכן נדרש להחליפן ולבצע רוטציה באופן שוטף. והבעיה אינה מסתכמת בסוללות, אלא גם ברכיבים אחרים מהם עשויים רחפנים.

ובעיה נוספת: הטכנולוגיה מתפתחת במהירות. חידושים בחיישנים, במעבדים, בתקשורת, באוטונומיה, בניווט, בלוחמה אלקטרונית ובבינה מלאכותית עשויים להגיע בקצב מהיר, ועלולים להפוך כמויות גדולות של רחפנים המאוחסנים במחסנים למיושנות זמן רב לפני שייעשה בהם שימוש.

השאלה האסטרטגית היא לאיזו מלחמה מיועדים הרחפנים האלה – ואיזה ארגון, תורת לחימה ומערכת לוגיסטית יבטיחו שהם יישארו מבצעיים כאשר המלחמה הזאת אכן תגיע?

עד כה שמענו מעט תשובות משכנעות לשאלות האלה מהוגים צבאיים ישראליים.